Ri MiLunel Avodah Zarah 8a – ר"י מלוניל עבודה זרה ח.‏ – Shas HaMeforash

גמרא

פירוש

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר יָלְפִינַן מִמֹּשֶׁה ור״אוְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר לָא יָלְפִינַן מִמֹּשֶׁה שָׁאנֵי מֹשֶׁה דְּרַב גּוּבְרֵיהּ וחכ״אוַחֲכָמִים אוֹמְרִים לֹא כְּדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְּדִבְרֵי זֶה אֶלָּא שׁוֹאֵל אָדָם צְרָכָיו בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה. (אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל הֲלָכָה שׁוֹאֵל אָדָם צְרָכָיו בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה) אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אע״פאַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ שׁוֹאֵל אָדָם צְרָכָיו בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה אֲבָל ^אאִם בָּא לוֹמַר בְּסוֹף כׇּל בְּרָכָה וּבְרָכָה מֵעֵין כׇּל בְּרָכָה וּבְרָכָה אוֹמֵר. א״ראָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב אע״פאַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ שׁוֹאֵל אָדָם צְרָכָיו בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה ^באִם יֵשׁ לוֹ חוֹלֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ אוֹמֵר בְּבִרְכַּת חוֹלִים וְאִם צָרִיךְ לְפַרְנָסָה אוֹמֵר בְּבִרְכַּת הַשָּׁנִים. אָמַר ר׳רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אע״פאַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ שׁוֹאֵל אָדָם צְרָכָיו בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה אֲבָל ^גאִם בָּא לוֹמַר אַחַר תְּפִלָּתוֹ אֲפִילּוּ כְּסֵדֶר יוה״כיוֹם הַכִּפּוּרִים אוֹמֵר.: מתני׳מַתְנִיתִין: וְאֵלּוּ אֵידֵיהֶן שֶׁל גּוֹיִם¹ קָלֶנְדָּא וּסְטַרְנוּרָא וְקַרְטֵיסִים וְיוֹם גְּנוּסְיָא שֶׁל מַלְכֵיהֶם וְיוֹם הַלֵּידָה וְיוֹם הַמִּיתָה דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וַחֲכָמִים אוֹמְרִים ^דכׇּל מִיתָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׂרֵיפָה יֵשׁ בָּהּ עֲבוֹדָה זָרָה² וְשֶׁאֵין בָּהּ שְׂרֵיפָה אֵין בָּהּ עֲבוֹדָה זָרָה³ ^האֲבָל יוֹם תִּגְלַחַת זְקָנוֹ וּבְלוֹרִיתוֹ וְיוֹם שֶׁעָלָה בּוֹ מִן הַיָּם וְיוֹם שֶׁיָּצָא מִבֵּית הָאֲסוּרִין וְגוֹי⁴ שֶׁעָשָׂה מִשְׁתֶּה לִבְנוֹ אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא אוֹתוֹ הַיּוֹם וְאוֹתוֹ הָאִישׁ בִּלְבַד.: גמ׳גְּמָרָא: אָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא קָלֶנְדָּא ח׳שְׁמוֹנָה יָמִים אַחַר תְּקוּפָה סְטַרְנוּרָא ח׳שְׁמוֹנָה יָמִים לִפְנֵי תְּקוּפָה וְסִימָנָךְ {תהלים קל״ט:ה׳} אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי וְגוֹ׳. ת״רתָּנוּ רַבָּנַן לְפִי שֶׁרָאָה אָדָם הָרִאשׁוֹן יוֹם שֶׁמִּתְמַעֵט וְהוֹלֵךְ אָמַר אוֹי לִי שֶׁמָּא בִּשְׁבִיל שֶׁסָּרַחְתִּי עוֹלָם חָשׁוּךְ בַּעֲדִי וְחוֹזֵר לְתוֹהוּ וָבוֹהוּ וְזוֹ הִיא מִיתָה שֶׁנִּקְנְסָה עָלַי מִן הַשָּׁמַיִם עָמַד וְיָשַׁב ח׳שְׁמוֹנָה יָמִים בְּתַעֲנִית [וּבִתְפִלָּה]. כֵּיוָן שֶׁרָאָה תְּקוּפַת טֵבֵת וְרָאָה יוֹם שֶׁמַּאֲרִיךְ וְהוֹלֵךְ אָמַר מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם הוּא הָלַךְ וְעָשָׂה שְׁמוֹנָה יָמִים טוֹבִים לְשָׁנָה הָאַחֶרֶת עֲשָׂאָן לְאֵלּוּ וּלְאֵלּוּ יָמִים טוֹבִים הוּא קְבָעָם לְשֵׁם שָׁמַיִם וְהֵם קְבָעוּם לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה⁵. בִּשְׁלָמָא למ״דלְמַאן דְּאָמַר בְּתִשְׁרִי נִבְרָא הָעוֹלָם יוֹמֵי זוּטֵי חֲזָא יוֹמֵי אֲרִיכֵי אַכַּתִּי לָא חֲזָא אֶלָּא למ״דלְמַאן דְּאָמַר בְּנִיסָן נִבְרָא הָעוֹלָם הָא חֲזָא לֵיהּ יוֹמֵי זוּטֵי וְיוֹמֵי אֲרִיכֵי [דְּהָוֵי] זוּטֵי כּוּלֵּי הַאי לָא חֲזָא. ת״רתָּנוּ רַבָּנַן יוֹם שֶׁנִּבְרָא בּוֹ אָדָם הָרִאשׁוֹן כֵּיוָן שֶׁשָּׁקְעָה עָלָיו חַמָּה אָמַר אוֹי לִי שֶׁבִּשְׁבִיל שֶׁסָּרַחְתִּי עוֹלָם חָשׁוּךְ בַּעֲדִי וְיַחְזוֹר עוֹלָם לְתוֹהוּ וָבוֹהוּ וְזוֹ הִיא מִיתָה שֶׁנִּקְנְסָה עָלַי מִן הַשָּׁמַיִם הָיָה יוֹשֵׁב [בְּתַעֲנִית] וּבוֹכֶה כׇּל הַלַּיְלָה וְחַוָּה בּוֹכָה כְּנֶגְדּוֹ כֵּיוָן שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר אָמַר מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם הוּא עָמַד וְהִקְרִיב שׁוֹר שֶׁקַּרְנָיו קוֹדְמִין לְפַרְסוֹתָיו שֶׁנֶּאֱמַר {תהלים ס״ט:ל״ב} וְתִיטַב לַה׳ מִשּׁוֹר פָּר מַקְרִין מַפְרִיס. וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל שׁוֹר שֶׁהִקְרִיב אָדָם הָרִאשׁוֹן קֶרֶן אַחַת הָיְתָה [לוֹ] בְּמִצְחוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וְתִיטַב לַה׳ מִשּׁוֹר פָּר מַקְרִין מַפְרִיס מַקְרִין תַּרְתֵּי מַשְׁמַע אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק מַקְרָן כְּתִיב. (אָמַר) רַב מַתְנָה רוֹמִי שֶׁעָשְׂתָה קָלֶנְדָּא וְכׇל הָעֲיָירוֹת הַסְּמוּכוֹת לָהּ מִשְׁתַּעְבְּדוֹת לָהּ אוֹתָן עֲיָירוֹת אֲסוּרוֹת אוֹ מוּתָּרוֹת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר קָלֶנְדָּא אֲסוּרָה לַכֹּל הִיא רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר ^ואֵין אֲסוּרָה אֶלָּא לְעוֹבְדֶיהָ בִּלְבָד. תָּנָא כְּוָותֵיהּ דר׳דְּרַבִּי יוֹחָנָן אע״פאַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ רוֹמִי עָשְׂתָה קָלֶנְדָּא וְכׇל עֲיָירוֹת הַסְּמוּכוֹת לָהּ מִשְׁתַּעְבְּדוֹת לָהּ הִיא עַצְמָהּ אֵינָהּ אֲסוּרָה אֶלָּא לְעוֹבְדֶיהָ בִּלְבָד. סְטַרְנְלָיָא וּקְרָטֵסִים וְיוֹם גְּנוּסְיָא שֶׁל מַלְכֵיהֶם וְיוֹם שֶׁהוּמְלַךְ בּוֹ מֶלֶךְ לְפָנָיו אָסוּר אַחֲרָיו מוּתָּר וְגוֹי⁶ שֶׁעָשָׂה (בּוֹ) מִשְׁתֶּה לִבְנוֹ אֵין אָסוּר אֶלָּא אוֹתוֹ הַיּוֹם וְאוֹתוֹ הָאִישׁ. אָמַר רַב אָשֵׁי אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא דְּקָתָנֵי יוֹם תִּגְלַחַת זְקָנוֹ וּבְלוֹרִיתוֹ וְיוֹם שֶׁעָלָה בּוֹ מִן הַיָּם וְיוֹם שֶׁיָּצָא בּוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִין אֵין אָסוּר אֶלָּא אוֹתוֹ הַיּוֹם בִּלְבַד וְאוֹתוֹ הָאִישׁ. בִּשְׁלָמָא אוֹתוֹ הַיּוֹם לְאַפּוֹקֵי לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו אֶלָּא אוֹתוֹ הָאִישׁ לְאַפּוֹקֵי מַאי לָאו לְאַפּוֹקֵי מְשֻׁעְבָּדָיו ש״משְׁמַע מִינַּהּ. תַּנְיָא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּחוּצָה לָאָרֶץ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה⁷ בְּטָהֳרָה הֵן ^זכֵּיצַד גּוֹי⁸ שֶׁעָשָׂה מִשְׁתֶּה לִבְנוֹ וְזִימֵּן כׇּל הַיְּהוּדִים שֶׁבְּעִירוֹ אע״פאַף עַל פִּי שֶׁאוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן וְשׁוֹתִין מִשֶּׁלָּהֶן וְשַׁמָּשׁ שֶׁלָּהֶן עוֹמֵד לִפְנֵיהֶם מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב כְּאִילּוּ אָכְלוּ מִזִּבְחֵי מֵתִים שֶׁנֶּאֱמַר {שמות ל״ד:ט״ו} וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ. וְאֵימָא עַד דְּאָכֵיל אָמַר רָבָא אִם כֵּן נֵימָא קְרָא וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ מַאי וְקָרָא לְךָ מִשְּׁעַת קְרִיאָה הִלְכָּךְמהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)

הערות

^א רמב״ם הלכות תפילה וברכת כהנים ו׳:ג׳
סמ״ג מצוות עשה י״ט
טור אורח חיים קי״ט:א׳
שולחן ערוך אורח חיים קי״ט:א׳

^ב רמב״ם הלכות תפילה וברכת כהנים ו׳:ג׳
סמ״ג מצוות עשה י״ט
טור אורח חיים קי״ט:א׳
שולחן ערוך אורח חיים קי״ט:א׳

^ג רמב״ם הלכות תפילה וברכת כהנים ו׳:ג׳
סמ״ג מצוות עשה י״ט
טור אורח חיים קי״ט:א׳
שולחן ערוך אורח חיים קי״ט:א׳

^ד רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגוים ט׳:ה׳
סמ״ג מצוות לא תעשה מ״ה
טור יורה דעה קמ״ח:ז׳
שולחן ערוך יורה דעה קמ״ח:ז׳

^ה רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגוים ט׳:ה׳
סמ״ג מצוות לא תעשה מ״ה
טור יורה דעה קמ״ח:ז׳
שולחן ערוך יורה דעה קמ״ח:ז׳

^ו רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגוים ט׳:ה׳
טור יורה דעה קמ״ח:ח׳
שולחן ערוך יורה דעה קמ״ח:ח׳

^ז רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגוים ט׳:ט״ו
סמ״ג מצוות לא תעשה מ״ה
טור יורה דעה קנ״ב:א׳
שולחן ערוך יורה דעה קנ״ב:א׳

¹ כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובדי כוכבים״.

² כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.

³ כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.

⁴ כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״ועובד כוכבים״.

⁵ כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.

⁶ כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״ועובד כוכבים״.

⁷ כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.

⁸ כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.

E/ע

הערותNotes

משנה. ב. אלו הן אידיהן של גוים וכו׳. יום שעובדין בו ע״ז מכנה אותו ביום אידו, לפי שעל ידי אותו היום שעובדין בו לע״ז יבא להם השבר, כדכתי׳ כי קרוב יום אידם. ואלו הן ימי האיד שהיו רגילין להקריב בו זבחים לאלילים שלהם שלמים, קודם שבא ישו הנוצרי שהוסיף עליהם יום אחד קבוע בכל שבוע ושבוע, דהיינו יום ראשון בשבת, ושאר ימים העם קבועים לו ותלמידיו החטאים בנפשותם, שבכולם אסור לישא וליתן עמהם.
קלנדא וסטרנוריא. מפרש בבריתא (בטרנוריא) [סטרנוריא] הם שמונה ימים שלפני תקופת טבת שהם סוף תקופת תשרי, שהם הימים הקצרים יותר מכל ימי השנה, וקלנדא הם שמונה ימים הראשונים של תקופת טבת, שהימים מתחילין להאריך קצת, וכל יום ויום של אחריהם ארוך מחברו, וכל אלו ששה עשר יום רצופין עובדין בהם לע״ז.
ובגמ׳ מפרש שאדם הראשון קבען ימים טובים לשם שמים, לפי שבריאת העולם היה בחדש תשרי, וכל תקופת תשרי הימים הולכים הלוך וחסור והיה סבור אדם הראשון שעל ידי שחטא, והיה בוכה ומתאבל שהיה סבור שכל כך יהיו מתקצרים עד שיחזור העולם לתוהו ובוהו, עד שהגיע תקופת טבת וראה שהימים היו הולכים הלוך וגדל, שמח ועשה מהם ימים טובים, כלו׳, אותן שמונה ימים הראשונים של תקופת טבת, וכשהגיע לסוף השנה וראה שמנהגו של עולם היה, עשה מאלו שמונה ימים רצופין, ומאלו שמונה ימים רצופין. והוא קבען לשם שמים, ובאו עובדי האלילים והפכום לשם ע״ז. והא דקתני (זו) אותן של אחר התקופה ברישא, היינו טעמ׳ לפי שהיו ראשונים לשמחת אדם הראשון.
וקרטיסים. יום שתפס רומי כתר מלכות, כלו׳, שנלחמו עם מלכות יונים ונצחום ומלכו על כל העולם, כמו שמפורש בגמ׳.
ויום גנוסיא. יום שנולד בו המלך. שהם ממליכים פעם ממשפחת זה ופעם ממשפחת זה [ואין] ממליכים מלך בן מלך, כדכתיב הנה קטון נתתיך בגוים בזוי אתה מאד, לפי שאין ממליכין בן מלך. אלא על ידי שאלה מעמידין מלך בן מלך, שאם המלך נהגם במשפט ובצדקה ועשה והצליח על אויביו והוא מבקש מאת עמו שימליכו בנו אחריו, עושין, וזה הוא יום הלידה דקתני במתני׳, יום לידה של בנו שהמליכו תחתיו, ומאחר [שהוא] מלך בן מלך, עושין שני ימים, יום שנולד בו אביו, שהיה ראשון במלכות, ויום שנולד הוא, שהוא שני לו במלכות. שאם לא היה מלך בן מלך, אלא ממשפחה אחרת, היו מניחין אותו יום איד שהיו עושין מיום שנולד בו המלך הראשון לגמרי ולא היו עושין אלא מיום שנולד בו המלך השני.
ויום המיתה. של אותו מלך הראשון שהמליך בנו תחתיו, מפני כבוד זה הבן עושין יום איד בכל שנה ושנה מאותו היום שמת בו אביו, שאם לא המליכו בנו אחריו, לא היה יום איד קבוע אלא לאותו יום עצמו שמת בו לבדו, ולשנה הבאה היה הכל נשכח.
וחכמים אומרי׳ מיתה שיש בה שריפה וכו׳. כלו׳, ששורפין עליו כלי תשמישו כדרך המלכים מרוב אבל שמתאבלים עליו, חשיבא להו ופלחי לה לע״ז כל ימי חיי המלך בנו. וכשאין מתאבלין עליו כל כך שישרפו עליו כליו וכלי מלחמתו ומנות שלו, לא חשיבא להו, ולא פלחי בה לע״ז מסתמא, אלא א״כ אנו רואין בהדיא, אפי׳ בימי בנו שהומלך תחתיו.
ובכל אלו אסור לישא וליתן עמהם שלשה ימים לפני [הימים] האילו.
ג. יום תגלחת זקנו וכו׳. כלו׳, אבל ימים אלו דקא חשיב ואזיל שאינם קבועין לרבים אלא לכל אחד ואחד בפני עצמו, אין אסור לפניו ולאחריו לדברי הכל, אלא אותו יום עצמו הקבוע לו. ואלו הן, יום תגלחת זקנו, וכשמגלחו עושה היום איד. או בלוריתו. כלומ׳, כשמסתפר, פעמים שגדלו שערות ראשו יותר [מדי, ו]⁠מצערות אותו, הוא מניח כשיעור שלש אצבעות משערות ראשו שעומדים כנגד החוטם עד שיגדלו ויכסו כל החוטם מרוב אורכן, ומשליך בכל יום ויום בשלש אצבעות של הבלורית הארוכין כלפי אחור ראשו, כך מנהגם לעולם. ואותו יום שמתחילין להניחו, ויום שמספרין אותו, הוא יום אידם לכל איש ואיש כפי מנהגן. וכן תני בבריתא בהדיא, יום הנחת בלורית ויום תגלחתו. ומתני׳ דנקט הנחת בלוריתו, ריבותא נקט להשמיענו דאע״ג דבתגלחת הראש אין מנהג האומה הזאת לעבוד בו ע״ז כי אם בתגלחת זקנן, אבל פעמים יש שאף בתגלחת הראש עובד ע״ז, כשהוא מתחיל להניח בבלורית, וכ״ש דאיכא יום איד בשעת תגלחתו. ובבריתא תני לה בפירוש.
ויום שעלה מן הים. כלו׳, שניצל מן הטביעה, שנפל לים ועלה, והוא מקריב זבח לע״ז. ויש לפרש יום שעלה מן הים אף על פי שלא נפל, אלא שבא בדרך אניה בלב ים מעבר לים ושב למקומו או למקום חפצו להוליך שם סחורתו.
ויום שיצא מבית האסורים. ודוד ע״ה השוה אלו יחד, אף על פי שלא נפל לים, אמר על שניהם המה ראו מעשי יי׳, ואמ׳ אסירי עוני וברזל, וחייב על שניהם להודות ליי׳ כי לעולם חסדו. והוא קבעם לשם שמים, ובאו אלו והפכום לשם ע״ז.
ויום שעשה משתה לבנו. כלו׳, שמשיא לו אשה.
ובכל הנך אינו אסור אלא אותו היום, למעט לפניו ולאחריו. ואותו האיש, למעט [משת]⁠עבדיו, דהיינו (אסיריו וחביריו) [אריסיו וחכיריו], דלא אסרי׳ (משתה עבדיו) [משתעבדיו] בשבילו, דלדידהו לא חשיבא ולא פלחי בה לע״ז, והוא הדין לאותם ארישין של קלנדא וסטרנוריא דלא אסרי׳. והכי תני לה בהדיא בבריתא, (קלנדא עשתה רומי) [רומי עשתה קלנדא], וכל העיירות [הסמוכות לה] משתעבדות לה, כלומ׳ לרומי, קלנדא אינה אסורה אלא לעובדיה בלבד. גמרא. קלנדא, שמונה ימים אחר (תקופת) [תקופה]. של טבת. שהתחילו הימים להאריך, והולכים הלוך וגדל. וסרטנוריא, שמונה ימים רצופים לפני תקופת טבת, שהם סוף תקופת תשרי, שהן הימים הקצורים יותר מכל ימי השנה כולה. ומכל אלו ששה עשר יום עושין מהם יום איד. וסימניך. שלא תחליף לפרש קלנדא לפ⁠[נ]⁠י התקופה, וסטרנוריא אחר התקופה, שהרי כן הוא סדר השנה ואנן מפרשי׳ בהפך, קח לך זה הפסוק לסימן בידך. אחור וקדם צרתני. שמע מינה דקרא נסיב אחור ברישא, ומתני׳ נמי הנך דלאחר התקופה קא חשיב ברישא, לפי שאדם הראשון עשה יום טוב תחלה מאותן שלאחר התקופה, ששמח שראה הימים הולכין ומתגברין, ולסוף השנה עשה יום טוב מאותן שלפני התקופה, הילכך תנא להו תנא דמתני׳ כסדר הזה. רומי עשתה קלנדא. כלו׳, הם תקנו אותו יום להקריב זבחים לע״ז, הפכו הדבר שעשה אדם הראשון לשם שמים, והם עשו לע״ז. וכל העיירות הסמוכות לה. לרומי, יודעים אנו שהם משתעבדות לה לרומי ליתן מכס ולהביא להם כל צרכיהם. אבל אותן עיירות אינם עושין קלינדא, אותן עיירות מי הוי אסור לשאת ולתת עמהם הואיל ומשועבדות הן לרומי, מי אמרי׳ מה שהן ק⁠[ו]⁠נין עכשיו יביאו (לפני) [לבני] רומי להקריב, אסור, או דילמא מותר, הואיל ואין מקריבין, ואין יום איד שלהם. ומשיב, אינה אסורה אלא לעובדיה. כלו׳, בני רומי, היא עצמה אסורה, שהרי הן עובדין קלינדא, אבל שאר בני אדם, אף על פי שמשתעבדין לה להביא צרכיהם, מותר לישא וליתן עמהם. עובדי ע״ז בטהרה הן. כלו׳, מכבדין לע״ז, שהרי אוכלין ושותין עמהם ביום אידם, או ביום שעושין משתה לבניהם שגם הוא נקרא יום איד במתני׳ דקתני וגוי העושה משתה לבנו, אף על פי שאוכלין ושותין מדבר שהוא מותר ואין בו משום נבילות וטריפות ויין נסך, וגם אינו ממון הגוי שיקבל דורון שלו, אלא משל ישראל עצמו, שתקן הכל וקנה אותו ממעותיו, אפי׳ הכי אסיר, משום אותו קלון שעושין לע״ז, שהרי הכתוב אומר וקרא לך ואכלת מזבחו, כלו׳, משעת קריאה מעלה עליו כאלו אכל מזבחו.מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, הרב בן ציון ברקוביץ, והרב טוביה כצמאן. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות.

הערות

E/ע

הערותNotes

הערות

Gemara

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון